אליה בלוך
Elia Bloch

"דבר שמתחפש לבית"

"...כשחפצים מוכרים אלה, (רהיטים וחפצי יום יום) משתנים בדרך שמטשטשת את זהותם עד שהם נעשים זרים ולעיתים מאיימים ומסוכנים- חושפים זרמים נסתרים של עוינות, סכנה ואיום- הם מביאים לכך שהמציאות עצמה מוטלת בספק." מונה חאטום, Masters, H.G "Mona Hatoum: Domestic Insecurities", ArtAsiaPacitic Magazine, Issue 59, 2008 את העבודה על הביתי, והלא – ביתי, התחלתי דווקא משיטוט ברחוב. הרחוב זימן אלי "יתומים עזובים" - שולחן שנשארו ממנו רק רגליים. כיסא שכבר לא יציב כשהיה. כורסאות שתיים תאומות אך האחת נותרה ללא משענת. מה שמנחה אותי בבחירת הרהיטים והפריטים איתם אני עובדת היא השאלה האם פריט זה מזכיר לי את הבית, ואם כן איזה בית- הבית שגדלתי בו או זה שהייתי רוצה שיהיה וההבדל בין השניים. העבודה שואפת להימצא במקום שבין הממשי לפנטזיה, בין החפץ הקיים במציאות, לדימוי המודפס בדיו על נייר. התחושה היא תחושה אלביתית* אוירה שהיא בו בעת בנאלית, יום יומית, כמעט ונורמלית, אך גם גרוטסקית מאיימת וכזו שמעלה איזה גיחוך או חיוך מר. הוידיאו מאפשר לי לאתגר את הדימוי, אותו אני מפגישה עם הזכוכית החמה. הזכוכית שורפת, וכך מוחקת את הדימוי המסמל עבורי פיסה של בית. אני שואפת להשלות את הצופה שלרגע אחד שואל את עצמו, האם אכן נשרף כאן פריט אספנות בעל ערך? כשהאש מכלה את הדימוי, מתגלה כי מה שנשרף זו תמונה מודפסת ולא האוביקט עצמו. האקט הוא אלים כלפי החפץ, אך זהו רק דימוי - האם במקום ששורפים דימויים ישרפו גם.....? הזכוכית היא גם החומר וגם הכלי איתו אני עובדת. היא לא רק שורפת, היא גם עדינה אסתטית רכה ומזמינה. הזכוכית מבחינתי היא לא רק חומר כי אם גם פעולה. * 'אלביתי' מושג שטבע זיגמונד פרויד. בתרגום מילולי, מדובר בצירוף בין המילה בית לבין תחילית של שלילה. פרויד השתמש במושג זה על מנת להצביע על תופעה שהיא מעין אוקסימורון – תחושת זרות ואי נוחות אשר עולה דווקא בתוך מרחב אינטימי ומוכר. (צילום: יובל אורבך | דניאל אברג׳ל)